פרק ט

מנהג המדינה בהעסקת פועלים

כותבת המשנה הפותחת את פרק "השוכר את הפועלים" (פג.)-

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה.

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות.

וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא, עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה.

המשנה פותחת בקביעה שעל בעל הבית השוכר פועלים לנהוג עימהם כפי שמקובל באותו מקום. כך למשל אם נהוג באותו מקום שלא להשכים ושלא להעריב (כלומר, לא להתייצב במקום העבודה עם זריחה ולעוזבו רק עם שקיעה, אלא לצאת ולחזור הביתה בזמנים אחרים), אין בעל הבית יכול לכופן אף אם אמר להם להשכים ולהעריב.

המשנה אינה מציינת מתי אמר להם בעל הבית להשכים ולהעריב, אך התוספות (ד"ה "השוכר") מעירים שחייבים לומר ששכרם מבלי לציין תנאי זה ורק לאחר ששכרם אמר להם כך, שהרי שאם התנה תנאי זה לפני ששכרם חייבים לקיימו מכיון שקיבלו זאת על עצמם, אפילו אם המנהג שונה.

בירושלמי (ב"מ פ"ז ה"א) לומדים האמוראים, שכוחו של המנהג יפה לא רק לקבוע תנאי העסקה במקום בו לא צויינו במפורש, אלא גם לפתור ספקות ממון-

אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה.

אמר רב אימי כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו.

הרא"ש (סי' א) גורס את דברי הירושלמי באופן המאחד את דברי שני האמוראים-

א"ר אושעיא א"ר אלעזר בכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו זאת אומרת מנהג מבטל הלכה

האור זרוע (ח"ג פסקי ב"מ סימן רפ) מבין מדברים אלה שאם בדיני ממונות אחד הצדדים טוען שהדברים היו באופן שונה מהמנהג, צריך הוא להביא ראיה לדבריו, אפילו אם הוא המוחזק וזה שכנגדו הוא המוציא.

הגמרא (שם) מעמתת את דברי ריש לקיש עם המשנה-

פועל, בכניסתו - משלו, ביציאתו - משל בעל הבית, שנאמר "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב".

וליחזי היכי נהיגי! - בעיר חדשה. –

וניחזי מהיכא קא אתו! - בנקוטאי.

איבעית אימא, דאמר להו: דאגריתו לי כפועל דאורייתא.

ריש לקיש לומד מהפסוק שעל הפועל לצאת מהבית עם זריחת החמה, ולא לפני (כך שזמן הליכתו למקום העבודה הוא על חשבון הבעלים). עוד נלמד מהפסוק שעל הפועל לעבוד עד הערב (כך שזמן ההליכה לביתו הוא על חשבונו שלו)^[179]. הגמרא מבארת שנוהל זה מחייב רק במקום בו אין נוהל אחר, או אם מראש הוגדר שיום העבודה הוא כשל 'פועל דאורייתא'.

הגמרא בהמשך (פו.) מתייחסת למעשה המובא במשנה-

מעשה לסתור? –

חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות- ריבה להן.

כלומר, הגמרא תמהה- בניגוד למה שנאמר בפתיחת המשנה, שהכל כמנהג המדינה, נראה שרבי יוחנן בן מתיא סובר שהשוכר פועלים בסתם מתחייב לתת להם יותר מאשר מה שנהוג! הגמרא מתרצת שאכן השוכר פועלים בסתם מחוייב למנהג בלבד ובכלל זה לכמות המזונות הנהוגה (אם נהוגה), אך אם מבטיח להם מזונות במפורש, הכוונה ליותר מאשר הנוהג, ואז, לדעת רבי יוחנן בן מתיא "השמים הם הגבול", ולדעת רשב"ג עדיין מחוייב רק למנהג המקום.

הטור (סי' שלא) פסק כדעת רבי יוחנן בן מתיא, אך הוא מביא גם את דברי הרמ"ה, הפוסק כרשב"ג. גם מדברי הרמב"ם שכתב רק שהכל כמנהג המדינה ולא פירט יותר, משמע שדעתו כרשב"ג.

בהמשך (פז.) מתמקדת הגמרא בדברי רשב"ג במשנה-

"רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו צריך הכל כמנהג המדינה"-

הכל לאתויי מאי? – לאתויי הא דתנן:

השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר - נותן לו כפחות שבשכירות, דברי רבי יהושע

וחכמים אומרים: משמנין ביניהם.

הגמרא עונה שדברי רשב"ג ("הכל כמנהג המדינה") מרמזים לשיטת חכמים במחלוקתם עם רבי יהושע לגבי מי ששכר פועל ואמר לו שישלם לו כפי שמקבל פועל במקום זה, מבלי לציין סכום. במקרה זה סובר רבי יהושע שנותן לו את המינימום המקובל. לעומתו סוברים חכמים ש"משמנין ביניהם", כלומר, משלם לפועל סכום גבוה יותר המאפיין את כל הפועלים שבעיר, ולא רק את הנשכרים בזול^[180].

הראשונים חלקו כיצד נערך החישוב של "משמנין ביניהם"-

רש"י כותב שמשלם לו "כמנהג המדינה בינונית", כלומר, כפי שמשתכרים הפועלים שאינם נמנים על מקבלי השכר הגבוה ביותר או הנמוך ביותר^[181].

לעומתו לדעת הרמ"ה (הובא בטור סי' שלא, וכן משמע מדברי הרמב"ם) התשלום הוא כמידת האמצע בין מה שמקבל הפועל היקר ביותר לבין מה שמקבל הפועל הזול ביותר^[182].

השו"ע (שלא א) פוסק על פי המשנה לפי הסבר התוספות, שאם לא צויין אחרת לפני תחילת ההעסקה, תנאי ההעסקה הקובעים יהיו לפי מנהג המקום. הרמ"א מוסיף את דברי ריש לקיש, ביחס למקום בו אין מנהג לגבי משך יום העבודה. בהמשך (שם ג) פוסק השו"ע בדין "השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר" כדעת חכמים וכפי פירוש הרמ"ה.

שלוחו של בעל הבית שהטעה את הפועלים

במשנה (עה:)-

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת.

המשנה אינה מפרטת את המקרה המדוייק, והגמרא מנסה למלא חלל זה-

חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי.

היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית: זיל אוגר לי פועלים, ואזל איהו ואטעינהו.

כלומר, הגמרא לומדת מלשון המשנה שמדובר על מקרה בו אומן אחד הטעה אומן או אומנים אחרים. הגמרא מחפשת מקרה שכזה בו ראוי שמצד אחד נהג המטעה שלא כהלכה ויש לחבירו עליו תרעומת, ומצד שני אין חייב המטעה לפצות ממונית את המוטעה. תחת דרישה זו מבארת הגמרא שבעל הבית מינה פועל אחד שישכור עבורו פועלים אחרים, וההטעייה היתה בשיעור השכר שהובטח להם.

הגמרא בוחנת שתי אפשרויות עקרוניות-

בעל הבית ביקש לשלם לפועלים שכר נמוך ושלוחו הבטיח להם שכר גבוה-

דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה...

תחת תרחיש זה מעלה הגמרא שתי תתי-אפשרויות:

השליח אמר לפועלים שהוא המשלם את שכרם-

אי דאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה!

דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו.

במקרה זה מקבילה הגמרא את הדין לדינו של אדם השוכר פועל עבור עצמו ובטעות הראה לפועל את שדה חבירו במקום את שלו. הברייתא פוסקת שבמקרה זה חייב השוכר לשלם את שכר הפועל במלואו, שכן הפועל עשה את המוטל עליו ועמד בהסכם, והטעות מקורה בשוכר. עם זאת, זכאי השוכר לקבל החזר מבעל השדה בה עבד הפועל בפועל, בשיעור השווה להנאה שנגרמה לו, כדין המהנה את חברו. גם בנידון דנן, על השליח לשלם לפועלים את מה שהבטיח להם, ולחזור ולקבל מבעל הבית את הדמים הפחותים שחסך לו^[183] בעקבות כך שהפועלים נשכרו ישירות על חשבון השליח. לפיכך, דברי המשנה, שלפועלים אין "אלא תרעומת", אינם מכוונים למקרה זה.

השליח הבהיר לפועלים שהוא רק המתווך ושכרם ישולם ע"י בעל הבית-

...לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית.

ולחזי פועלים היכי מיתגרי! - לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא.

דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - טרחינן ומתגרינן בארבעה.

איבעית אימא: הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה - הוה זילא בן מילתא לאתגורי.

איבעית אימא: לעולם בפועלים עסקינן, דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה - טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא. - ולחזי עבידתייהו! - בריפקא. - ריפקא נמי מידע ידע! - דמלי מיא, ולא ידיע.

פירוש, מצד אחד מדובר במצב ששני השערים, זה הגבוה שאמר השליח וזה הנמוך שאמר בעל הבית, הם שערים מצויים בשכירות פועלים מסוג זה. לכן, לא יכולים הפועלים לתבוע את השכר הגבוה מדין המהנה את חברו. מאידך, יש להם תרעומת על השליח משום שאף שקיבלו שכר לגיטימי, בכל זאת נגרם להם נזק^[184]. הגמרא מציעה שהנזק יכול להיגרם על אחת משלוש דרכים-

לו היה השליח אומר להם את השער הנכון (הנמוך), היו הם ממשיכים לחפש מעסיק אחר שמסכים לתת להם את השער הגבוה.

מדובר בפועלים הנוהגים להשכיר עצמם רק תמורת שכר גבוה במיוחד, ולא היו עושים זאת אחרת.

הפועלים טוענים שעשו עבודה טובה יותר מהרגילה, השווה את השער הגבוה, אף כי אינם יכולים להוכיח זאת^[185].

בעל הבית ביקש לשלם לפועלים שכר גבוה ושלוחו אמר להם שכר נמוך-

דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא.

ודקאמרת סבור וקביל - דאמרי ליה: לית לך "אל תמנע טוב מבעליו"?!

פירוש, מכיוון שהפועלים הסכימו לעבוד עבור שכר נמוך, אין להם אפשרות לקבל את השכר הגבוה שרצה בעל הבית לתת להם מלכתחילה^[186], אך יש להם תרעומת על השליח שאמר שכר נמוך יותר ומנע מהם את האפשרות להשתכר יותר. לפיכך, זוהי גם כן העמדה לגיטימית של המשנה.

הגמרא ממשיכה ודנה במקרים בהם לאחר שהשליח הכריז על גובה התשלום ענו לו הפועלים שהם מעוניינים לקבל "כמו שאמר בעל הבית"-

פשיטא, אי אמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזל איהו א"ל: בארבעה, ואמרי ליה: כמו שאמר בעל הבית - דעתייהו אעילויא.

לגמרא ברור שאם השליח אמר לפועלים מחיר גבוה יותר מזה שאמר בעל הבית, אזי אמירתם "כמה שאמר בעל הבית" אינה מהווה הסכמה מצידם לפחות להם מהשיעור ששמעו מפי השליח.

אלא אי אמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי: כמה שאמר בעל הבית, מאי?

אדיבורא דידיה קא סמכי, דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית,

או דלמא אדיבורא דבעל הבית קא סמכי?

פירוש, הגמרא מתלבטת לגבי המקרה ההפוך, בו השליח אמר לפועלים שכר נמוך יותר ממה שאמר בעל הבית, והפועלים השיבו "כמה שאמר בעל הבית". האם נאמר שקיבלו על עצמם את מה ששמעו מפי השליח, וזהו השיעור שישולם להם לבסוף, או שמא אמירתם משמעותה היא שלא קיבלו על עצמם שיעור זה, והם מסכימים להישכר על דעת מה שאמר בעל הבית (אעפ"י שלעת עתה אינם יודעים בדיוק כמה אמר, ורק חושדים שסכום זה גבוה ממה שהם שומעים מהשליח).

התלבטות זו נשארת ללא מענה, ולכן כתבו רוב הפוסקים שמחמת הספק אין הפועלים יכולים להוציא מבעל הבית אלא את השיעור הנמוך ששמעו מפי השליח כאשר שכר אותם.

במקרה הראשון, קרי, כאשר השליח אמר שיעור גבוה ממה ששמע מבעל הבית, והפועלים השיבו לו "כמה שאמר בעל הבית", נחלקו הראשונים-

הרי"ף, הנימוקי יוסף, הרמב"ם, ועימם רוב הראשונים, כותבים שבמקרה זה חזר הדין להיות כאילו לא אמרו הפועלים דבר. כלומר, שליחותו של השליח פקעה (כי אמר סכום גבוה יותר משאמר בעל הבית), והרי דינם של הפועלים כאילו עבדו ללא קציצת סכום, ומקבלים כפי מה שההנו את בעל הבית (שיעור הפחות בשכירות פועלים, או שווי העבודה, הכל לפי הנסיבות).

לעומתם, הרא"ש (סימן א) והטור (שלב) כותבים, שאמירת "כמה שאמר בעל הבית" כוונתה שהפועלים מביעים את סמיכות דעתם שבעל הבית אמר לפחות שיעור זה. לכן, במקרה זה חייב בעל הבית לשלם לפועלים את השיעור שאמר השליח (למרות שבעל הבית עצמו מעולם לא התחייב לשיעור זה!)^[187].

השו"ע (שלב א-ד) פוסק להלכה את המקרים שבגמרא. במחלוקת הרא"ש והרי"ף, לעניין הפועלים ששמעו את השער הגבוה ואמרו "כמה שאמר בעל הבית", פוסק השו"ע (ג) כרי"ף וסיעתו, והרמ"א מוסיף שאם אמר השליח "שכרכם עלי", משלם להם כפי שאמר אף שבעל הבית אמר פחות והפועלים אמרו לו "כמה שאמר בעל הבית".

בעל הבית שהטעה את הפועלים ופועלים שהטעו את בעל הבית

כאמור לעיל, התלמוד הבבלי העמיד את האמור במשנה "הטעו זה את זה" בפועלים שהטעו זה את זה (שליח לשכור פועלים שהטעה את הפועלים ששכר).

הירושלמי (בבא מציעא פרק ו הל' א) מסביר באופן שונה (פירשנו את דברי הירושלמי על פי הגר"א סי' שלב ס"ק י)-

הטעו זה את זה מהו? (כיצד הוא המקרה בו הטעו הפועלים את בעל הבית?)

איתי אתון עבדין עמי (בואו עיבדו עימי). היך אתון עבדין? (כמה פועלים נשכרים בסכום זה?, וענו לו-) מן חמש רבן (ענו לו- חמישה פועלים), ואשכחון עבדין מן עשר רבן (ונמצא לבסוף מכן שניתן לשכור עשרה פועלים בסכום זה).

למלאכה אתון עבדין עמי (עיבדו אצלי על מלאכה מסויימת). היך אתון עבדין? (על בסיס כמה ימי עבודה לפסוק את שכרכם? וענו לו) מן עשרה יומין (עשרה ימי עבודה), ואשכחון עבדין מן חמשה יומין (ונמצא לבסוף שהמלאכה קצרה יותר ויש לשומה בחמישה ימי עבודה).

הטען בעל הבית מהו? (כיצד הוא המקרה בו בעל הבית הטעה את הפועלים?)

איתיי אתון עבדין עם חביריכון (בואו עיבדו עם חבריכם העובדים אצלי). היך הינון עבדין? (כמה פועלים עובדים בסכום זה? וענה להם בעל הבית-) מעשר רבן (עשרה פועלים). ואשכחן עבדין מחמש רבן (ונמצא לאחר מכן שבסכום זה ניתן לשלם לחמישה פועלים ולא יותר).

למלאכה אתיי אתון עבדין עם חביריכון. היך הינוך עבדין (על איזו מלאכה הם עובדים?) מחמשה יומין (מלאכה קלה הנגמרת בחמישה ימים) ואשכחון עבדון מעשרה יומין (ונמצא לבסוף שמדובר במלאכה כבידה הנגמרת לעשרה ימים).

קיצורם של דברים- לדעת הירושלמי משנתנו מדברת על מקרים בהם פסיקת השכר בין הפועלים לבעל הבית הושפעה ממצג שווא שהציג אחד הצדדים, אם בגובה השכר הנהוג, או בהיקף המלאכה הנדרשת.

הראשונים דנו בשאלה מה ללמוד מכך שהתלמוד הבבלי העדיף שלא להסביר כמו הירושלמי שאכן ההסכם נבע מטעות, ובחר להסביר באופן אחר, שמדובר בטעות שנבעה מתיווך של שליח בין בעל הבית לבין הפועלים-

הרשב"א כתב שישנה מחלוקת בין התלמודים. בעוד שלדעת הירושלמי, גם אם פסיקת השכר נבעה מהטעייה, עדיין הצדדים מחוייבים זה לזה ואין למוטעה על המטעה אלא תרעומת. לעומת זה, לדעת הבבלי, אם פסיקת השכר היתה מתוך טעות, יש הרבה יותר מתרעומת. ראשית- כל אחד מהצדדים יכול לחזור בו. שנית- לא ניתן להוציא מבעל הבית יותר מאשר היתה כוונתו לתת אלמלא היה מוטעה ע"י הפועלים מלכתחילה.

לעומת זאת, הריטב"א כותב שמה שהניא את התלמוד הבבלי מלפרש כירושלמי הוא רק דיקדוק לשון המשנה, אך אין מחלוקת ממשית בין שני התלמודים. מדברי הר"ש די-וידאש (הובאו בשטמ"ק) נראה שהוא אף תומך בפירוש הירושלמי מבחינה לשונית ורואה אותו כמחייב.

המאירי מסביר, שבין אם נאמר שיש מחלוקת בין התלמודים ובין אם לאו, יש לבאר שבירושלמי אין מדובר בהטעייה בוטה ומכוונת, אלא הדברים נאמרו בלשון גוזמה, שהיה מוטל על הצד שכנגד שיבררם עד תומם, או שיהפכם לתנאים מפורשים בהסכם. משלא עשה כך, משמע שגמר בדעתו להתחייב להסכם על אף שידע שאפשר שהדברים שנאמרו לו אינם מדוייקים.

הרמ"א (שלב ד) פוסק בעקבות הרשב"א, שאם הטעו בעל הבית והפועלים זה את זה, כך שנפסק השכר מתוך טעות, נחשב הדבר כאילו לא נפסק כלל, וחזר הדין להיות שפועל העובד ללא קציצת שכר, שמשלמים לו מדין המהנה את חבירו, ונותנים לו כשיעור הפחות המצוי במלאכה מעין זו.

פועל או בעל הבית שחזרו בהם-כללי

כפי שראינו לעיל, נטייתה הראשונה של הגמרא בתלמוד הבבלי היא ללפרש את דברי המשנה "השוכר את הפועלים והטעו זה את זה..." באון שפועל הטעה פועל אחר. אפשרות אחרת מועלית בהמשך (עו:)-

איבעית אימא: האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה.

כלומר, ה"הטעייה" האמורה כוונתה לחזרה- או שבעל הבית ביטל את שכירות הפועל, או שהפועל חזר בו והחליט שלא לעבוד אצל בעל הבית.

הגמרא מביאה ברייתא מפורטת על פיה מתפרשת המשנה באופן זה, תוך התמקדות בשלבים ובאופנים השונים בהם התבצעה החזרה. (לשם התמצאות, הברייתא מובאת להלן מחולקת למקטעים)-

השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת.

במה דברים אמורים? - שלא הלכו,

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

במה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה,

אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד?

קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה. והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

רבי דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים - נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

במה דברים אמורים - בדבר שאין אבוד, אבל בדבר האבוד - שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען? אומר להן: סלע קצצתי לכם - באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן - עד ארבעים וחמשים זוז. במה דברים אמורים - בזמן שאין שם פועלים לשכור, אבל יש שם פועלים לשכור, ואמר צא ושכור מאלו - אין לו עליהן אלא תרעומת.

הברייתא עוסקת בכמה רמות חיובים-

ברמה הראשונה (1) המעסיק או מועסקיו חזרו בהם לפני שחלה ההתקשרות ביניהם בפועל. במקרה זה אין אפשרות להפעלת סנקציות על הצד החוזר, ואין בין הצדדים אלא תרעומת.

שתי ההלכות הבאות (2-3) עוסקות בחזרה לאחר שחלה כבר ההתחייבות ע"י כך שהפועלים הלכו למקום העבודה או שאפילו כבר החלו לעבוד. ושני הבדלים בין שתי הלכות אלה-

בראשונה (2) בעל הבית הוא זה שחוזר (כי מתברר לו שאינו זקוק לעבודתם), ובשניה (3) הפועלים הם שחוזרים בהם.

בראשונה (2) הפועלים עדיין לא התחילו לעבוד ואילו בשניה (3) הפועלים כבר עשו חצי מהמלאכה עד הזמן בו החליטו לעזוב.

במקרה הרביעי (4) החזרה גוררת נזק של ממש. במקרה כזה מסורה ביד הצד לו נגרם נזק, הזכות לנסות להגן על עצמו באמצעות הטעיית הפועלים או שכירת פועלים אחרים בשכר גבוה על חשבון הפועלים הראשונים שחזרו בהם.

להלן נרחיב על כל אחד מחלקי הברייתא, תוך התייחסות לפירושים השונים בהבנת לשון הברייתא והדינים המסתעפים ממנה.

בעל בית שחזר בו לאחר שהלכו עימו הפועלים

כפי שראינו, הברייתא (חלק 2) קובעת שאם כבר הלכו הפועלים למקום העבודה ורק אז רוצה בעל הבית לחזור בו, חייב לשלם להם שכר יום עבודה מלא, עם הפחתה המביאה לידי ביטוי את העובדה שבסופו של דבר הפועלים השקיעו רק את זמנם ("כפועל בטל"), ולא עבדו עבודת כפיים בפועל.

הגמרא מוסיפה סייג לדין זה-

תני תנא קמיה דרב: נותן להם שכרן משלם...

[אמר רב-] חביבי (=ר' חייא, דודו של רב) אמר: אי הואי אנא לא הוה יהיבנא ליה כלל, ואת אמרת כפועל בטל! ...

לא קשיא: הא - דסיירא לארעיה מדאורתא, הא - דלא סיירא לארעיה מאורתא.

פירוש- כאשר נשנתנה לפני רב הברייתא, האומרת שפועלים שמצאו שדה לחה (כך שאין בהם צורך) מקבלים כפועל בטל, ציטט הוא מפי דודו ר' חייא, שהדין צריך להיות אחר- שלא יקבלו הפועלים כלום! הגמרא מסבירה שר' חייא לא חולק על הברייתא, אלא מדובר במקרים שונים- ר' חייא התייחס למקרה בו נערך סיור מהערב שקודם יום העבודה בשדה המדובר, ואילו הברייתא התייחסה למקרה בו סיור שכזה לא התבצע. (בהמשך יוסברו מהות הסיור ומשמעותו)

חילוק זה נאמר במפורש גם על ידי רבא-

כי הא דאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא (=אדם ששכר פועלים להשקות שדה במשיכת המים בתעלות), ואתא מטרא ומלייה מיא (ובא גשם, כך שעבודתם מיותרת, ובעה"ב חוזר בו).

אי סיירא לארעיה מאורתא - פסידא דפועלים, לא סיירא לארעיה מאורתא - פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל.

הגמרא מביאה עוד שני דינים האמורים מפי רבא, המחלקים בין מצבים בהם הפועלים אינם מקבלים תמורה כלל, לבין מצבים בהם הם מקבלים תמורה כפועל בטל-

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ואתא מטרא - פסידא דפועלים. אתא נהרא - פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל.

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק - פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא - פסידא דפועלים, לאו בני מתא - פסידא דבעל הבית.

במקרה הראשון מדובר בפועלים שנשכרו להשקות בדליים מהנהר, ובסוף לא נצרכה מלאכתם. במקרה זה, אם מלאכתם התייתרה בעקבות גשם שירד, הפועלים אינם מפוצים ע"י בעל הבית, ואם בעקבות הנהר שעלה על גדותיו והשקה, משלם להם בעל הבית (כפועל בטל).

במקרה השני מדובר על פועלים שנשכרו למלאכה דומה, אך בחצי היום פסק הנהר ולא יכלו להמשיך בעבודתם. במקרה זה, אם פסיקת הנהר היא מקרה נדיר, אין הפועלים מפוצים. לעומת זאת, אם היא מקרה תדיר,אם הפועלים הם בני אותה עיר, אין הם מקבלים פיצוי, ואם הם אינם בני אותה עיר, צריך בעל הבית לשלם להם (כפועל בטל).

הראשונים נחלקו בפירוש "סיירא לארעא מאורתא", במשמעותו, ועקב כך גם בהבנת כלל הדינים הנ"ל שנאמרו מפי רבא-

רש"י מפרש שמדובר על הפועלים שעשו סיור מוקדם בשדה בה הם אמורים לעבוד למחרת. במקרה שעשו זאת, הם מבינים את הסיכון אליו הם נכנסים ומקבלים אותו על עצמם. לכן, אם קורה דבר שהם יכלו לצפות מראש ולהעריך את הסיכויים לו, ההפסד שלהם^[188]. לעומת זאת אם הפועלים לא סיירו בשדה מבעוד יום, לא קיבלו על עצמם, ועל המעסיק מוטל היה לסכם איתם במפורש כיצד ינהגו אם העבודה תתבטל, ומשלא עשה זאת, ההפסד עליו ומוטל עליו לשלם להם. לפי עיקרון זה מסביר רש"י גם את ההבדל בין מטר שהשקה לנהר שעלה על גדותיו והשקה- בעוד שאת המטר שני הצדדים יודעים לחזות באותה יעילות, עליית הנהר על גדותיו ידועה לבעל השדה ולא לפועלים. לכן, במקרה הראשון אנו מניחים שהפועלים קיבלו על עצמם אפשרות זו, בעוד שאת האפשרות של עליית נהר לא יכלו לקבל על עצמם, ועל בעל הבית היה מוטל להתייחס אליה במפורש בהסכם שעושה עם הפועלים. גם במקרה בו פסק הנהר בחצי היום, רק אם דרכו בכך ואין הפועלים יודעים מזה, חייב בעל הבית בהפסדם, משום שרק אז היה מוטל עליו, ולא עליהם, לציין זאת בהסכם.

הרמב"ם חולק ומפרש שמדובר בסיור שסייר בעל הבית בשדהו מבעוד יום, בכדי לדעת ששדהו צריכה את העבודה. אם סייר בעל הבית ומצא שעבודת הפועלים נצרכת, ובכל זאת קרה משהו בלילה שייתר את עבודת הפועלים, הנזק על הפועלים כיוון שבעל הבית אנוס. לעומת זאת, אם לא סייר בעל הבית מבעוד יום (אף אם סייר שם קודם לכן), כיוון שלא עשה את המקסימום האפשרי בכדי לוודא שעבודת הפועלים נצרכת, חייב בשכרם.

בהתאמה, משמע מדברי הרמב"ם בהלכה ו שאם הפסיק הנהר באופן בלתי צפוי לבעל הבית ולפועלים, אין בעל הבית צריך לשלם להם, וכל שכן אם ידעו הפועלים שיפסיק, אך אם בעל הבית ידע שהנהר יפסוק באמצע היום והפועלים לא ידעו, חייב לשלם להם את שכר היום כולו^[189] כיוון שהיה לו להודיעם.

עוד נחלקו הראשונים בשאלה מהי משמעות החילוק שמחלקת הברייתא בין "הלכו" ל"לא הלכו"-

התוספות (ד"ה "אין להם") כותבים משום שהלכו כבר הפועלים עם בעל הבית, איחרו את המועד ואינם יכולים כבר להשכיר עצמם לאחרים. לכן צריך בעל הבית לשלם להם כיוון שהזיק להם. לכן, אפילו אם עדיין לא הלכו עם בעל הבית, אם כבר אינם יכולים להשכיר עצמם לאחרים, חייב לשלם להם. מדבריו משמע עוד, שלהליכה כשלעצמה אין משמעות, והברייתא דיברה על המצב השכיח שרק לאחר שהלכו הפועלים עם בעל הבית אחרו את המועד וכבר אינם יכולים להישכר לאחר.

הרא"ש (סי' ב) והרמב"ן מסכימים עקרונית עם התוספות, שחיובו של בעל הבית יכול לנבוע מהעובדה שגרם לפועלים להפסד אך בניגוד לתוספות, לדעתם יש גם משמעות להליכה כשלעצמה. כלומר, אם הלכו הפועלים למקום העבודה, חייב לשלם להם אפילו אם מלכתחילה לא היתה להם אפשרות להשכיר עצמם לאחר, כך שלא נגרם להם הפסד מחזרתו של בעל הבית. הסיבה לכך היא משום שההליכה נחשבת כתחילת המלאכה ואז חל ההסכם בין הצדדים ושני הצדדים מתחייבים לעמוד בו.

הרשב"א, הר"ן והמגיד משנה מעירים, שאף אם הלכו הפועלים, אם עדיין יכולים להשכיר עצמם לאחרים, אין בעל הבית חייב לשלם להם אפילו כפועל בטל, אלא יכול לומר להם ללכת ולהשכיר עצמם לאחרים. הר"ן לומד זאת ממה שנאמר בהמשך הברייתא (ר' להלן), שאפילו אם פועל חוזר בו בדבר האבד, אין בעל הבית יכול לנקוט סנקציות נגדו כל עוד הוא יכול להשיג פועלים אחרים במקומו^[190].

להלכה, לעניין פירוש "סיירא לארעיה מאורתא" פסק השו"ע (שלג א) כרמב"ם, שמדובר בבעל הבית. הרמ"א (שלד ב) מביא גם את דעת רש"י, שמדובר בפועלים שראו את השדה מראש, ואמורים היו לדעת שמלאכתם תתייתר אם ירד מטר בלילה.

בעניין משמעות הליכת הפועלים פוסק השו"ע (שלג ב) כרמב"ן וכרשב"א, שבכל מקרה שנגרם נזק לפועלים, שכבר אינם יכולים להשכיר עצמם לאחר כיוון שנשתהו עבור בעל הבית, אפילו אם עוד לא הלכו צריך בעה"ב לשלם להם, וכמו כן, אם מראש לא היו יכולים להשכיר את עצמם לאחר, והלכו למקום הבית, חייב בעה"ב לשלם להם.

פועלים או בעל בית שחזרו בהם לאחר שעשו הפועלים מקצת מהמלאכה

כפי שראינו לעיל, הברייתא (עו:) דנה בדרך לשלם לבעל מלאכה שעשה חלק מהעבודה עליה סוכם ואז חזר בו. נחזור כאן על דברי הברייתא-

...במה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה,

אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד?

קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה. והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

רבי דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים - נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע^[191].

הגמרא (עז.) מסבירה שבעוד שרבנן סוברים ש"יד פועל על העליונה", ר' דוסא סובר ש"יד פועל על התחתונה".

רש"י ועימו רוב הראשונים מסבירים את מחלוקת התנאים כך- דעת רבנן היא שגם אם בעל הבית צריך להוציא שישה דינרים (שהם סלע וחצי) לצורך שכירת פועל אחר לצורך השלמת העבודה, עדיין צריך לתת לעובד שחזר בו באמצע המלאכה סלע אחד, כשיעור מה שסיכם איתו ביחס לחלק המלאכה שביצע. כך שנמצא שחזרתו של הפועל גורמת להפסד לבעל הבית שעתה מוציא שני דינרים יותר ממה שתיכנן מלכתחילה. לעומת זאת, לדעת ר' דוסא בעל הבית משלם לפועל שיעור המבטיח שבסופו של דבר לא יצטרך להוציא יותר אשר את שני הסלעים שסיכם איתו. לכן, אם עלות השלמת המלאכה היא סלע וחצי, נותן לפועל שחזר בו רק חצי סלע (שקל, שהם שני דינרים)^[192].

בהמשך (עז.) מביאה הגמרא את דברי רב-

אמר רב: הלכה כרבי דוסא

ומעמתת אותם עם פסק אחר של רב-

אמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום

דין זה אחרון זה של רב מובא עם טעמו בסוגיית הגמרא ב"מ (י.)-

אמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום...

דכתיב כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים

הגמרא מבינה שדין "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" כוונתו- לחזור בו מבלי שעלויות המעסיק יקוזזו משכרו^[193]. כיוון שלפי ר' דוסא הפועל מקבל לעיתים פחות ממה שסוכם כדי שבעל הבית לא יצטרך להוציא יותר ממה שסיכם עימו, נמצא שדין "פועל יכול לחזור בו" סותר את דברי ר' דוסא, ושדברי רב סותרים זה את זה.

הגמרא מציעה שתי אפשרויות לפתרון. שתיהן מתבססות על ההנחה שהלימוד מ"לי בני ישראל עבדים" מתייחס לפועל (=שכיר יום) יותר מאשר לקבלן^[194] (שהרי שכיר יום משכיר את גופו ליום, ובאותו היום ניתן לדמותו לעבד, ואילו הקבלן מתחייב למלאכה ידועה אך בכל זמן נתון רשאי לעשות ככל העולה על רוחו). שתי האפשרויות הן:

ר' דוסא אמר את דברו גם בפועֵל שכיר יום וגם בקבלן, אך רב פסק כמותו רק לגבי פועל, מהטעם שהזכרנו.

ר' דוסא אמר את דברו רק בקבלן. בפועֵל שכיר יום מודה הוא לחכמים שיד פועל על העליונה, ולכן מודה שפועל חוזר בו אפילו בחצי היום.

כל הראשונים פסקו כרב להלכה, ולכן דינו של ר' דוסא נוהג בקבלן, ואילו הפועל שחוזר ידו על העליונה.

ר' דוסא וחכמים דיברו רק על פועל שחזר בו. לעומת זאת, במשנתנו (עה:) קיימת גם התייחסות למעביד שחזר בו-

השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידם על התחתונה.

אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה.

רש"י מבאר שהמשמעות של "ידו על התחתונה" בחזרת בעל הבית היא, שאם הספיקו הפועלים לעשות חלק מהמלאכה, צריך בעל הבית לשלם להם כך שהם לא יפסידו, והוא לא ירוויח מחזרתו. כלומר, אם תעריף העבודה נותר כפי שהיה בעת שהתחילו לעבוד (או עלה), צריך לתת להם כפי מה שסוכם ביחס לחלק העבודה שעשו. ואם תעריף העבודה ירד, צריך לתת להם את כל הסכום שסוכם עליו מראש, ולהשאיר בידו רק את המעט שצריך עבור השלמת העבודה בתעריף החדש, (כך שנמצא שהפועלים הרוויחו ובעל הבית לא).

בעניין זכותו של שכיר יום לחזור בו בחצי היום עולים עוד כמה דינים בפוסקים-

הטור (שלג) מביא בשם ר"י, שדין שכיר יום שרשאי לעזוב אפילו בחצי היום ולקבל כפי מה שעשה, ללא תלות בהוצאה שחזרתו גורמת לבעל הבית, אמור רק בפועל שעוזב סתם. לעומת זה, אם הפועל חפץ לעזוב את בעל הבית בכדי להשכיר עצמו לבעל בית אחר במחיר גבוה יותר אין דינו כשכיר יום, ודינו כקבלן שחזר בו^[195].

בשו"ת מהרי"ק (קפא) נפסק שאפילו אם הפועל כבר קיבל את מלוא שכר היום ואין עתה בידו להחזיר את החלק היחסי של מה שלא עבד, יכול לעזוב, והנותר יהיה בידו חוב לבעל הבית. המהרי"ק לומד זאת מדין עבד עברי, שיכול לצאת רק אם ישלם תמורת השנים שנותרו לו עד תום שש שנות עבודתו ("גרעון כסף"), ואם כן, הפועל, שיכול לעזוב אפילו בחצי היום כי אינו עבד, דינו יתר על העבד, ועוזב בחצי היום אפילו אם אינו משלם.

השו"ע (שלג ג-ד) כותב את לשון הרמב"ם להלכה וכותב גם את דברי מהרי"ק. הרמ"א (שם ד) מוסיף את דברי הטור בשם ר"י.

חזרה בדבר האבד- כללי

משנתנו (עה:) מביאה שתי דוגמאות לפועלים שחזרו בהם באופן שיוצר הפסד למלאכתו של בעל הבית-

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת,

ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה,

וכל דבר שאבֵד,

וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם,

שוכר עליהן או מטען.

במקרה האחד נשכרו בעלי מלאכה לצורך אירוע מסויים (במקרה שכאן, נגרים שיעשו אפיריון או שליחים שיביאו כלי נגינה לחתונה או לוויה). ברגע שהם חוזרים בהם יפגע בעל הבית באופן בלתי הפיך, כיוון שלא יספיק לשכור אחרים עד האירוע. במקרה האחר נשכרו פועלים להעלות פשתן מן המשרה^[196], מלאכה שצריכה להתבצע ללא דיחוי בכדי שלא יתקלקל הפשתן.

במקרים אלה מתירה המשנה לנקוט בשתי דרכים אפשריות- להטעות את הפועלים או לשכור אחרים על חשבונם.

הברייתא (עו:) מאריכה בפירוט האופן בו פתרונות אלה נוהגים-

...במה דברים אמורים - בדבר שאין אבוד, אבל בדבר האבוד - שוכר עליהן או מטען.

כיצד מטען? אומר להן: סלע קצצתי לכם - באו וטלו שתים.

ועד כמה שוכר עליהן - עד ארבעים וחמשים זוז.

במה דברים אמורים - בזמן שאין שם פועלים לשכור, אבל יש שם פועלים לשכור, ואמר צא ושכור מאלו - אין לו עליהן אלא תרעומת

כלומר, יכול בעל הבית לומר לפועלים שיתן להם סכום גדול יותר אם ישארו לעבוד, ואינו חייב לעמוד בדיבורו^[197]. או לחילופין, יכול להוציא סכום כסף גדול יותר הדרוש בכדי לשכנע פועלים אחרים להגיע באופן מיידי ולהחליף את הפועלים שחזרו בהם, והיתרה תשולם מכיסם של הפועלים החוזרים^[198].

במשנה התפרש שדין זה הוא דווקא במקום "שאין שם אדם". הברייתא הרחיבה עוד וציינה שאם יש שם פועלים אחרים באותו התעריף צריך בעל הבית לשכור אותם ואל לו לנקוט בסנקציות ("שוכר עליהן או מטען") כנגד הפועלים הראשונים שחזרו בהם^[199]. ועדיין לא נתבאר מה הדין במקרה בו מצד אחד אין כעת פועל חילופי, אך גם מראש לא היו פועלים אחרים, כך שהמצב לא הורע כתוצאה מחזרתו של הפועל, ביחס למצב שהיה לפני שהסכים להישכר לבעל הבית. בדין זה חלקו הראשונים-

הנימוק"י (מו: מדפי הרי"ף, ד"ה "בדבר שאינו אבד") מביא בשם הרשב"א, שמותר לבעל הבית להטעותם או לשכור עליהם דווקא אם מתחילה היה מוצא פועלים אחרים, ורק מחמת שאלה הסכימו ונשכרו לו וחזרו בהם אינו מוצא עתה פועלים אחרים, כך שנמצא שמעשיהם של אלה הביאו אותו לידי כך שאם לא ימצא פועלים אחרים במהירות, יפסיד. אך אם מתחילה גם לא היה מוצא פועלים מלבד אלה, כך שחזרתם לא חידשה לו היזק שלא היה משכבר, אסור לו להטעותם או לשכור עליהם^[200].

לעומתו, הגהות אשרי (על הרא"ש סי' ב) מבאר שדין שוכר עליהן או מטען אמור אפילו במקרה בו הפשתן היה שרוי כבר במים מלכתחילה, ולא מצא בעל הבית פועלים שיעלוהו אלא אלו. במילים אחרות, אפילו אם ההפסד הפוטנציאלי לא בא לבעל הבית בעטיים של הפועלים, ניתנה לו הרשות להטעותם או לשכור עליהם^[201].

השו"ע (שלג ה-ו) פוסק כדברי הברייתא המפורשים וכשיטה שבנימוק"י.

להלן תתבארנה שתי האפשרויות שמציעה הברייתא- הטעיית הפועלים או שכירת אחרים על חשבון הראשונים.

היתר הטעיית הפועלים בדבר האבד

נחלקו הראשונים, האם מותר לבעל הבית להטעות את הפועלים החפצים לחזור בהם גם במצבים שאינם המצב המפורש בברייתא (דבר האבד, כאשר אין פועלים אחרים)-

הרא"ש (בשו"ת קד ב) נשאל בנוגע לאורג שהוזמנה אצלו עבודה ולאחר שהחל במלאכה החליט להעלות את התעריף, או שיחדול. בלית ברירה הסכים לכך מזמין העבודה, ועתה הוא רוצה לשלם לו כתעריף הראשון מדין הטעיית הפועל. הרא"ש כותב שהדין עם בעל הבית, ואפילו אם אין מדובר בדבר האבד ויכול היה בעל הבית למצוא אחר שימשיך את המלאכה, עדיין מותר לו להטעות את האומן הראשון שכן "להטעותו כדי לגמור מלאכתו כמו שהוא חייב לגומרה, שהרי מן הדין אינו יכול לחזור".

לעומת זאת, תלמיד הרשב"א (ב"שיטת הקדמונים", עו:) כותב שלא הותרה הטעיה אלא בדבר האבד. כך גם משמע מרהיטות דברי הרמב"ם. גם הטור (שלג) כותב שאם הטעה את הפועלים במקום בו יש פועלים אחרים (כך שאין מדובר בדבר האבד, כי יכול לשכור בקלות אחרים) צריך לתת להם את השיעור הגבוה.

השו"ע (שלג ה) כותב כלשון הרמב"ם והרמ"א (שם) מביא את דברי הטור, אך הש"ך (שם, ס"ק ל) כותב כדברי הרא"ש בתשובה, וכן פוסק ערוה"ש.

דין שכירת פועלים חילופיים על חשבון אלה שחזרו בהם

כפי שראינו לעיל, הברייתא קובעת עד כמה יכול בעה"ב להוציא על פועלים חלופיים, על חשבון הראשונים שחזרו בהם-

ועד כמה שוכר עליהן - עד ארבעים וחמשים זוז.

הגמרא (עח.) מרחיבה בנושא-

עד כמה שוכר עליהן? - אמר רב נחמן: עד כדי שכרן.

איתיביה רבא לרב נחמן: עד ארבעים וחמשים זוז! –

אמר ליה: כי תניא ההיא - שבאתה חבילה לידו.

פירוש, קיימות שתי אפשרויות- במצב הרגיל, יכול בעל הבית להוסיף על שכר הפועלים החלופיים עד כדי גובה שכר הראשונים (בהמשך נרחיב באופן בו מחושבת תוספת זו). בנוסף, קיים מצב בו "באתה חבילה לידו", כלומר, חבילתם של הפועלים נמצאת כבר אצל בעל הבית, ומתוכה הוא יכול להוציא הרבה יותר (עד ארבעים וחמישים זוז) על שכירות פועלים אחרים.

הראשונים נחלקו בפירוש האפשרות הראשונה, לפיה מרבה בעל הבית לפועלים החליפיים "עד כדי שכרם" של הראשונים-

רש"י (עח. ד"ה "עד כדי") כותב ש"שכרן", הכוונה לשכר שהיה אמור בעל הבית לשלם לפועלים הראשונים וטרם עשה זאת. כלומר, מדובר על פועלים שעשו חלק מהעבודה, וטרם קיבלו תמורה על מה שעשו. לאחר מכן חזרו בהם, והשאירו את בעל הבית במצב המוגדר כ"דבר האבד". במצב זה מותר לבעל הבית לשכור פועלים ולתת להם את השכר שהיו הראשונים אמורים לקבל על מה שעשו. נמצא שעל פי פירושו של רש"י, אם לא הספיקו הראשונים לעשות דבר לפני שחזרו בהם או ששילם להם בעל הבית מראש, אין בעל הבית יכול להגן על עצמו בדרך של שכירת פועלים אחרים בשכר יתר.

הרא"ש (סי' ו) מביא הסבר אחר לפיו בעל הבית יכול, בכל מצב, להוסיף לפועלים החליפיים עד כדי שכרם של הראשונים. כלומר, לא רק שהראשונים לא ירוויחו את שכרם, הם אף יפסידוהו. הרא"ש כותב שהדברים אמורים אפילו במקרה בו כבר שילם בעל הבית לראשונים את שכרם או חלק ממנו. בדרך זו הלכו גם הרשב"א, הריטב"א, ועוד ראשונים וכן נראה להבין מלשון הרמב"ם.

לעניין האפשרות השניה, כאשר "באתה חבילה לידו" נחלקו הראשונים-

הרשב"א והתוספות (עח. ד"ה "כגון") מבינים שאותה חבילה היא כליו של הפועל אותם הוא נותן כעירבון לבעל הבית, מה שמאפשר לבעל הבית להוציא את הפסדיו מחבילה זו. בעקבות כך מפרש הרשב"א שאפילו אם אין מדובר בדבר האבד, יכול בעל הבית לשכור פועלים מדמי החבילה, שהרי כך סיכם עם הפועל. הרשב"א מוסיף ומסייג, שאם אין מדובר בדבר האבד כך שניתן להמתין, חובה על בעל הבית להמתין עד שימצא פועלים במחיר רגיל ואז ישכרם מתוך דמי החבילה.

לעומתם, מלשון הרמב"ם לפנינו משמע שאין מדובר בדווקא על חבילה של הפועל שניתנה לבעל הבית כעירבון, אלא כל ממון של הפועל שנמצא תחת יד בעל הבית יכול לשמש לשכירות פועל חלופי^[202].

בעניין תשלום "עד כדי שכרן" פוסק השו"ע (שלג ו) כשיטת הרא"ש ורוב הראשונים, שיכול בעל הבית להוסיף לפועלים החלופיים, על חשבון הראשונים, עד כדי מלוא שכרם של הראשונים, בין אם שילם להם ובין אם לאו, בין אם עשו כבר חלק מהמלאכה ובין אם לאו.

לגבי הוצאה יתירה על פועלים חליפיים במקרה שחבילתו של הפועל ביד בעל הבית, מעתיק השו"ע (שם) את לשון הרמב"ם. הרמ"א (שם) מביא את השיטה החולקת לפיה מדובר בתפיסת כליו של האומן שנתנם מלכתחילה לשם כך.

פועל שחזר בו מחמת אונס

במסגרת העיסוק במחלוקת חכמים ור' דוסא, מביאה הגמרא (עז.) ברייתא העוסקת בפועל שנאלץ לעזוב את מלאכתו בחצי היום מחמת אונס-

השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה,

אם שכיר הוא - נותן לו שכרו, אם קבלן הוא - נותן לו קבלנותו.

תחילת מבקשת הגמרא להוכיח מברייתא זו שר' דוסא אינו מחלק בין שכיר לבין קבלן, אך מיד דוחה-

אמר רב נחמן בר יצחק: בדבר האבוד ודברי הכל.

כלומר, הברייתא מדברת על דבר האבוד, בו במקרה הרגיל אפילו פועל החוזר בו אין ידו על העליונה, ומלמדת שאם חזר בו מחמת אונס (הדוגמאות שבברייתא הן שמועה שמת קרובו או מחלה), רשאי, וידו על העליונה, ומקבל תמורה מלאה על מה שהספיק לעשות לפני שחדל.

הראשונים התייחסו לשאלה האם, ובאיזה מצב, יש לשלם לפועל זה גם על התקופה בה לא עבד מחמת אונסו, והשוו את הדין שלפנינו עם האמור בברייתא (קידושין יז.) לגבי עבד עברי-

חלה שלש ועבד שלש - אינו חייב להשלים.

כלומר, עבד עברי (העובד כידוע שש שנים), שעבד רק שלוש שנים, ושלוש שנים היה חולה, אינו צריך להשלים לכדי שש שנות עבודה (או לחילופין, להחזיר חצי מכסף ממכרו). לכאורה משמע מדין זה, שאף הפועל שלא עשה מקצת מהעבודה מחמת אונסו, יכול לדרוש עליה משכורת.

רבינו מאיר (מובא ברא"ש סי' ו) לומד מדין עבד, שאם כבר שילם בעל הבית לפועל (כפי שבעל העבד כבר שילם בקנייתו על כל שש השנים), אין הפועל צריך להחזיר על הזמן בו לא עבד מחמת אונסו.

הרא"ש (שם) מקיש אף הוא מדין העבד לדין פועל שחלה, אך מדייק מלשון הברייתא שבעבד מדובר בכגון שהיה חולה בשלוש השנים הראשונות וחזר לעבוד בשלוש האחרות, ומתוך כך שבעליו קיבלו בחזרה לעבודה משמע שמחל לו על השנים בהן היה חולה. מכאן לומד הרא"ש דין בפועל, שאם לאחר התקופה שלא עבד מחמת אונס, חזר לעבוד, ניתן להניח שבעל הבית מחל לו על התקופה שלא עבד, ולכן צריך בעל הבית לשלם לו את מלוא השכר.

לעומתם, התוספות (קידושין יז. ד"ה "חלה שלש") כותבים שאין להקיש בין שני הדינים ואכן פועל שהחסיר ממלאכתו מחמת אונס, אין בעל הבית משלם לו על הזמן שהחסיר. התוספות מחלקים ומסבירים שבעוד שהפועל משכיר את מלאכתו, כך שאם אין כאן מלאכה אין כאן שכר. לעומת זה, הקונה עבד קונה את גופו, כלומר, את הזכות לקבל את כל מה שהעבד יכול לעשות. מדברי הרמב"ם בהלכה הבאה (ה) משמע שאף דעתו שבשום אופן אין לשלם לפועל על מה שלא עבד.

הרמ"א (שלג ה) מביא את שיטת הרא"ש, ואת שיטת רבינו מאיר בשם "יש אומרים". הש"ך (שם ס"ק כה) חולק ופוסק כתוספות.

השוכר את הפועל ונלקח בעל כרחו לעבודת המלך

בתוספתא (ב"מ פ"ז הל' ח)-

השוכר את הפועל ונזדמן לו אנגריא לא יאמר לו הרי זה לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה

כלומר, אם הפועל נלקח בעל כרחו לעבודת המלך, ולכן לא עבד אצל בעל הבית, אין בעל הבית חייב לשלם לו על התקופה שלא עבד בה.

המפרשים השוו הלכה זו עם ההלכה שנתבארה לעיל בפרק ה הלכה א, לגבי השוכר חמור ונלקח החמור לעבודת המלך. שם נפסק שקיים הבדל בין חמור הנלקח בדרך הילוכו, לבין חמור שנלקח שלא בדרך הילוכו (ועי' בדברינו שם לגבי פירוש הדברים המדוייק וטעם הדין)-

הלחם משנה לפנינו כותב שהחילוק האמור בלקיחת בהמה קיים אף כאן- כלומר, מדובר בכגון שהעבד נלקח שלא דרך הילוכו (כלומר, שהיה נלקח כך או כך, בין אם עובד ובין אם יושב בביתו) אך אם נלקח בדרך הילוכו (כלומר, בגלל שהיה היכן שהיה בשעת עבודתו אצל בעל הבית), יכול לומר לבעל הבית "הריני לפניך", וזה שאיני יכול לעבוד זו בעיה שלך ועליך לתת את שכרי גם על הזמן הזה.

לעומתו, במרכבת המשנה (שם) חלק על זה וקבע שיש חילוק בין חמור המושכר ונלקח לעבודת המלך לבין פועל שהשכיר עצמו ונלקח לעבודת המלך. במקרה הראשון, החמור המושכר נחשב כקנוי לשוכר לתקופה מוגבלת, כך שניתן לומר לו לשוכר- רכושך שלך הוא שנלקח לעבודת המלך. לעומת זאת, במקרה של פועל, אין הפועל קנוי בגופו לבעל הבית, אלא הוא מתחייב לספק מלאכה לבעל הבית, ומשלא עשה כן, אפילו אם היה הדבר לאונסו, אין הוא זכאי לתשלום על מה שלא עשה.

השו"ע (שלו ד) כותב את לשון הרמב"ם להלכה.

בעל הבית שחזר בו לאחר אירוע המייתר את הצורך בפועלים

בביאור הלכה זו הורחב לעיל (עמוד 138). להלן יושלם דין האריס.

בגמרא (גיטין עד:) מובא מקרה בו חלקו האמוראים בדין-

ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה: כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא, את דלי ארבעה ואכול תילתא.

לסוף אתא מיטרא.

אמר רב יוסף: הא לא דלה!

רבה אמר: הא לא איצטריכא!

מדובר בבעל שדה שסיכם עם האריס, שישקה את השדה יותר מאשר המקובל (ארבע פעמים לתקופה במקום שלוש בלבד), ובתמורה גם יקבל מהיבול אחוז גבוה יותר מהמקובל (שליש במקום רבע). בסופו של דבר ירד גשם כך שהאריס לא היה צריך להשקות כל כך הרבה. האמוראים נחלקו האם עדיין זכאי האריס לקבל חלק מוגדל מהיבול למרות שלא השקה השקאה יתרה. רב יוסף אומר שלא, אך רבה אומר שכיוון שלא היה צריך להשקות, בגלל הגשם, אין לגרוע מהחלק שסוכם עבורו.

הראשונים פסקו כרבה והתייחסו להבדל בין דין זה לבין דין הפועל שנשכר להשקות שדה, וירד גשם ונתייתרה מלאכתו, שם נפסק, ככלל, שאינו מקבל שכר (ועי' בגדרי הלכה זו המפורטים לעיל)-

רוב הראשונים, ובתוכם הרי"ף (גיטין לה: מדפיו), התוספות (גיטין עד:, ד"ה "רבה אמר") והרמב"ם מחלקים ומסבירים שפועל שכיר נשכר למלאכתו, ולכן הוא אינו מקבל תמורה אם לא עשה מלאכה. לעומתו, האריס הוא כשותף, שהרי הוא אינו מקבל תמורה אם לא צומח יבול. לכן יש לו חלק ביבול ללא קשר למלאכה שעשה.

לעומתם, הראב"ד (בהשגותיו לרי"ף, לה: מדפיו) מביא שיטה לפיה גם פועל, אם כבר התחיל במלאכת השקיה ואז ירד גשם ונתייתרה המלאכה, מקבל את מלוא התמורה, ודין הפועל שאינו מקבל תמורה אמור דווקא בכגון שירד הגשם לפני שהתחיל במלאכה. הראב"ד מוסיף עוד, שדין האריס שווה לדין הקבלן. כלומר, כיוון שבשניהם התשלום הוא על התוצאה ולא על המלאכה, הרי שזכאי בעל המלאכה לתמורה גם אם התוצאה הושגה ללא מלאכה מצידו (או עם מלאכה מופחתת מהצפוי).

הרמב"ן (ספר הזכות, שם), חולק על הראב"ד בשתי נקודות אלה, ומצדד כדברי הרי"ף, שלא חילק בין התחיל במלאכה לבין לא התחיל (בפועל שכיר), ואף לא חילק בין שכיר לקבלן.

השו"ע (שלד ג) כותב כדברי הרמב"ם, וערוה"ש (שלד סי' ו) כותב כדבר השני שהביא הראב"ד, שדין הקבלן שווה לדין האריס, כיוון ששניהם מקבלים שכר על התוצאה ולא על העבודה.

השוכר את הפועל ליום שלם וסיים את מלאכתו בחצי היום

בגמרא (עז.)-

אמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא,

אי אית ליה עבידתא דניחא מינה - יהיב להו, אי נמי, דכותה - מפקד להו, דקשה מינה - לא מפקד להו,

ונותן להם שכרן משלם.

אמאי? וליתיב להו כפועל בטל! - כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי.

מדובר בפועלים שנשכרו לעבודה מסויימת וסיימוה בחצי היום. רבא אומר שרשאי בעל הבית לדרוש מהם שיעשו מלאכה אחרת, ובלבד שתהיה קשה כמו הראשונה או פחות. אם אין לבעל הבית מלאכה כזו, נותן לפועלים את שכרם המלא כפי שסוכם, למרות שנמצאו מתבטלים חצי יום. הגמרא מוסיפה ומעירה שמדובר בפועלים מסוג כזה שבטלה מביאה להם נזק, ולכן הם מעדיפים תמיד עבודה על פני בטלה, אך במקרה של פועלים המעדיפים להתבטל מלעבוד, צריך בעל הבית לשלם להם רק כפועל בטל על חלק היום בו לא עבדו.

התוספתא (פרק ז) עוסקת אף היא בפועל שנשכר למלאכה מסויימת וסיימה בחצי היום-

גמר בחרישו בחצות היום לא יאמר לו בוא וחרוש בשדה אחרת שאמר לו פרנס לו מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי ...

פירוש, הפועל אינו חייב לעשות מלאכה בשדה אחרת שאינה של בעל הבית ושלא דובר עליה בעת שנשכר לעבודה, אפילו אם סיים את מלאכתו בשדה הראשונה, אלא יכול לקבל את שכר חלק היום שעבד בו ולהפסיק לעבוד^[203].

בתוספתא נאמר שהפועל יכול לבכר קבלת שכר חלקי, רק על מה שעשה אצל בעל הבית הראשון במשך חצי היום, על פני המשך עבודה אצל אחר וקבלת שכר על יום מלא. מכאן לומד הרמב"ן (עו:), שאם סיים פועל מלאכתו בחצי היום ויכול להמשיך לעבוד אצל מישהו אחר במלאכה דומה, אין בעל הבית הראשון משלם לו אלא על מה שעשה. לפיכך דברי רבא, שצריך לשלם לו גם על שארית היום (כפועל בטל) אמורים דוקא במצב בו לפועל אין אפשרות להשכיר עצמו לאחר בשארית היום.

הטור (שלה) כותב את דין הגמרא ומוסיף, שאם ראה הפועל את המלאכה מראש, ויכול היה להעריך שתסתיים בחצי היום, אין בעל הבית צריך לשלם לו על שארית היום בו לא עבד.

השו"ע (שלה א) פוסק כדברי הגמרא וכדברי הטור, והרמ"א מוסיף את המשתמע מהתוספתא, לפיו יכול בעל הבית לתת לפועל עבודה בשדה של אחר וכך להימנע מלשלם לו על בטלתו בשארית היום.

שליח שהלך ולא עשה שליחותו

בתוספתא (ב"מ פרק ז)-

השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכר משלם.

השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנות לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא,

לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך,

אלא נותן לו שכרו משלם.

התוספתא מדברת על מקרים בהם נשכר שליח להביא קנים ודוקרנים לכרם, או להביא פירות לרפואת חולה, ומסיבות שאינן תלויות בו לא הביא, או שהביא ואין זה עוזר כבר למשלח. התוספתא פוסקת שבכל אלה יש לשלם לשליח את מלוא שכרו. כלומר, בעל הבית משלם על בסיס מלאכתו של השליח ולא על בסיס ההנאה שמקבל ממנו.

עיקרון זה מעלה את השאלה מה הדין במקרה ההפוך, בו השליח ביצע את שליחותו (כך שהנאתו של המשלח שלמה), אך לא ה צריך ללכת רחוק כפי שדובר בשביל כך (כלומר מלאכתו היתה חסרה).

שאלה זו מתעוררת בעקבות דברי המרדכי (רמז שנג)-

שליח שהיה נושא אגרות בשכר ומצא תגר וחזר בו, נראה דהוי פסידא דפועל בין היה לשניהם לידע האונס בין לא היה לשניהם לידע הכל הוי פסידא דפועלים ואם היה לבעלים לידע ולא לפועל פסידא דבעל הבית.

הרמ"א (בהגהה שלה ב) מבין ש"תגר" הוא יעד השליחות. כלומר, מדובר במרדכי על שליח שמצא את הנמען של האגרת מוקדם מכפי שתכנן, ולכן יכול היה לחזור במהרה, ועתה תובע את התשלום על כל הדרך הארוכה של הלך. לפי הבנה זו, המרדכי פוסק שדין זה שווה לדין פועלים שנשכרו להשקות ובאמצע היום בא נהר והשקה (עי' לעיל עמוד 138), שם זכאים הפועלים לתמורה על מה שלא עשו רק אם בעל הבית ידע שהנהר יכול להשקות והם לא (בכל מקרה אחר מצופה שהם יתייחסו לאפשרות זו בהסכם שערכו).

הסמ"ע (שלה ס"ק ט, וכן פוסק הגר"א) חולק על כך ומפרש ש"תגר" בלשון המרדכי הכוונה לשודד וכדומה שמנע מהשליח להשלים את שליחותו. במקרה (אליו התייחס הרמ"א) שהשליח מסר את האיגרת במאמץ מופחת פוסק הסמ"ע, בניגוד לרמ"א, שמקבל את מלוא שכרו, כאילו הלך דרך ארוכה.

השו"ע (שלה ב-ג) כותב כדברי התוספתא וכלשונה, ומסביר, כדברי המגיד משנה, שאם היה דבר שהמאמץ בו אינו רק בהליכה אלא גם בסחיבה, מקבל השליח (שחזר ריקם) שיעור מופחת.

האומר לפועל טול מה שעשית בשכרך

במשנה (בבא מציעא קיז:)-

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל,

ואמר לו: פנה אבניך, ואמר לו:הגיעוך - אין שומעין לו.

משקבל עליו, אמר לו: הילך את יציאותיך, ואני אטול את שלי - אין שומעין לו.

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש,

ואמר לו: תן לי שכרי, ואמר לו: טול מה שעשית בשכרך - אין שומעין לו.

משקבל עליו, ואמר לו: הילך שכרך ואני אטול את שלי - אין שומעין לו

המשנה עוסקת בשני מקרים שיש ביניהם מן המשותף- בראשון נפל כותל של ראובן לתוך גינתו של שמעון, וראובן מציע לשמעון שבמקום שיפנה את אבניו שלו, יַקנה את האבנים לשמעון שיפנה אותן ויממן בשווי האבנים את מחיר הפינוי. המשנה מחדשת שמחד אין לראובן יכולת לכפות הסדר שכזה על שמעון אך מאידך, אם שמעון הסכים והוציא ממון על פינוי האבנים, אין יכולת לראובן לחזור בו ולקחת את האבנים אליו, אפילו אם מחזיר לשמעון את הוצאות הפינוי.

בדומה, השוכר פועל לעשות בתבן ובקש, אינו יכול לתת את הקש והתבן שאסף הפועל בתור שכרו של הפועל, אלא עליו לשלם לפועל כסף. גם כאן, אם כבר הסכים הפועל לסידור זה, אין המעסיק רשאי לחזור בו ולדרוש את התבן, אפילו אם יחזור וישלם את שכר הפועל בכסף.

גם מהתוספתא שהובאה לעיל (עמוד 148) משמע שלא ניתן לכפות על פועל לקבל את תוצר פעולתו בשכרו.

לגבי הסיבה מדוע מעביד אינו רשאי לשלם לפועל בתוצר מלאכתו או בשווה כסף אחר חלקו הראשונים-

רש"י מסביר שהדבר נלמד מאיסור הלנת שכר שכיר. כלומר, איסור הלנת שכר שכיר אינו אמור רק על השווי של השכר אלא גם על תנאי התשלום- אם סוכם שהתשלום הוא בכסף, אין לו למעביד לשלם בשווה כסף.

הרשב"א חולק. לדעתו לשון הפסוק האוסר הלנת שכר שכיר אינה מורה אלא על איסור עיכוב תמורה, ואינה מחלקת בין כסף לשווה כסף. לכן מסביר הרשב"א שפועל מקבל את תמורת עבודתו בכדי שיוכל להמירה בתצרוכת אישית (מזון וכד') באופן מיידי. לכן, כדי שלא יצטרך לחפש קונים בסוף יום עבודה, ברור שקיימת הבנה של שני הצדדים מראש, שהתמורה תהיה בנזילות גבוהה, קרי, כסף. במילים אחרות מדובר בתנאי בלתי כתוב, אך מחייב, בהסכם השכירות^[204].

לגבי המקרה הראשון שבמשנה- כותל של ראובן שנפל לגינתו של שמעון, מדייקת הגמרא (קיח.) מדברי המשנה^[205] שאם שמעון קיבל את הצעתו של ראובן, אך טרם פינה את האבנים, יכול ראובן לחזור בו מהקנאת האבנים. זאת מתוך אומדן דעתו של ראובן, שלא באמת התכוון להקנות את אבניו לשמעון, אלא אמר מה שאמר בכדי לדחותו ולהרוויח זמן.

הראשונים נחלקו האם קיים מאפיין דומה בדין השני שבמשנה- דין הפועל שהסכים לקבל את מלאכתו בשכרו-

הרשב"א^[206] הבין שדין שכר הפועל שונה מדין פינוי האבנים- אבנים אין דרך לפנותן מיד, ולכן אין דעתו של בעל הכותל סמוכה עד שיפנה בעל הגינה את האבנים בפועל. לעומת זה, פועל דרכו ליטול את שכרו לביתו בכל סוף יום, ולכן אם אמר לו המעסיק ליטול את תוצר פעולתו בשכרו, חל הדבר מיד, ושוב אין המעסיק יכול חזור בו.

לעומתו, הר"ן^[207] סובר שדין הפועל שווה לדין הכותל שנפל, ולכן גם אם הפועל הסכים ליטול את תוצרת עבודתו בתור שכרו יכול בעל הבית להתחרט עד שיכניס הפועל את תוצרי מלאכתו לביתו. דברים דומים כותב הטור בשם הרמ"ה, אלא שהרמ"ה כותב שאפילו אם הגביה הפועל כבר קנה ולא יכול בעל הבית לחזור בו.

השו"ע (שלו ב) פוסק בדין הפועל כדברי הרמ"ה.

השוכר את הפועל לעשות בתוך שלו והראהו בשל חברו

הגמרא (שם קיח.) דנה בדברי המשנה (שהובאו לעיל), האוסרת על מעסיק לומר לפועל "טול מה שעשית בשכרך", ומקשה מברייתא ממנה משמע הדבר ההפוך-

והתניא: שומעין לו!

רב נחמן מנסה לתרץ-

אמר רב נחמן: לא קשיא, כאן - בשלו, כאן - בשל חבירו.

כלומר, אם הפועל עסק במלאכתו של המעסיק, אין הוא יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך", אך אם הוא עסק במלאכה של אדם אחר שאינו המעסיק, יכול המעסיק להימנע מלשלם ולומר לו לפועל "טול מה שעשית בשכרך"^[208].

רבא דוחה את החילוק ומוכיח מברייתא אחרת-

אמר ליה רבא לרב נחמן: בשלו מאי טעמא - דאמר ליה: אגרא עלך, בשל חבירו נמי שכרו עליו!

דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו.

כלומר, גם אם המעסיק אינו זה שמקבל את ההנאה מהמלאכה, עדיין חובת התשלום חלה עליו ("שכרו עליו"). רבא מוכיח את הדבר מברייתא המבארת שאם אדם שכר פועל והורה לו לעבוד בשדה של חבירו, חייב לשלם לפועל כפי שסוכם, ויכול לקבל החזר מסויים מבעל השדה בה עבד הפועל כדין המהנה את חברו.

התוספות (קיח. ד"ה "לעשות") מדייקים מדברי ברייתא זו שדווקא אם האדם ששכר את הפועל גרם לפועל לחשוב שהוא עושה בשלו ולא אמר לו שהוא עושה בשל חברו, דווקא אז חייב לשלם לו, אך אם הפועל היה מודע לכך שהוא עושה בשל חבירו של השוכר, אין יחסי עובד מעביד בינו לבין זה ששכרו אלא אם כן אומר לו בפירוש שהוא אחראי לתשלום שכרו, ולא בעל הקרקע ("שכרך עלי")^[209]. כך כותב גם הטור (שלו).

השו"ע (שלו א) פוסק כדברי הגמרא וכפי הבנת הטור.

השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן וקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך

עי' לעיל בנושא "האומר לפועל טול מה שעשית בשכרך"

פועל המוצא מציאה

עי' הלכות גזילה ואבידה פרק יז הל' יג, ובמה שבארנו שם.